בסוף השבוע, נכנסנו לעיר ב- BART, לטובת ג’וליאן. היעד שלנו היה משני (הקניון) כמו גם המסע בן שתי הארוחות היה האירוע הענק.

בבית השיטה, גברת שיושבת בקרבתנו, שגילה נראה איפשהו בין 20 וכן 30 שמרו על מוצץ בפה. הייתי אובססיבי. גיליתי את זה גם מושך וגם מגעיל. זה היה אותו סוג של מוצץ בו משתמש ילדתי ​​בן 6 החודשים. היו לי תמונות של הילד שלי שרכב על בארט לסן פרנסיסקו עם חברותיה בעוד חמש עשרה שנה. האם יש לה את האייפון שלה ביד אחת כמו גם המוצץ שלה ביד השנייה?

הגברת הזו דיברה עם אדם אחד במשך כמחצית מהטיול כמו גם אז כשהוא ירד, זר אחד נוסף ישב מול אותה כמו גם הם התחילו לשוחח. היא פשוט שמרה על הבינקי בצד פיה, כמו סטוגי, כמו גם נמשכה לשפוט עם הנוסעים.

האמנתי שג’וליאן יהיה נצרך כמוני. הייתי חיובי שהוא מתכוון לשאול בקולו התמים והאיטי בן שלוש, “מדוע לדאט ליידי יש פאצ’י במום שלה?” אפילו האמנתי אולי אם תשמע אותו, אני יכול לנצל את זה כסיבה להוציא ממנה הסבר. עם זאת לא, הוא עשה את זה בצעדים. אני מניח שהוא לא שיפוטי כמו אמו. מבוגרים עם פטמות גומי בפה לא מפריעים לו. ברור שאני דרישה לצאת לתחבורה ציבורית בתדירות גבוהה יותר, כמו גם להתנתק להמונים.